1. התובעים הם שלושה אחים מכפר מנדא, שעבדו כעובדים יומיים בשכר במסגריה של הנתבע, עת שהיתה ממוקמת במפרץ חיפה.
הנתבע עצמו הודה, כי שלושת התובעים עבדו אצלו כמסגרים מקצוענים ומיומנים (ראה סעיף 27 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע וכך גם סעיף 8 לכתב התביעה שכנגד).
אין זה שנוי במחלוקת, כי תובע 1 עבד אצל הנתבע מיום 1.5.05 ועד יום 31.7.07.
תובע 2 עבד אצל הנתבע מיום 1.7.06 ועד ליום 31.5.08, כשהנתבע טוען כי תובע 2 התפטר בסוף חודש 5/07 וחזר לעבודה בתחילת חודש 10/07 ומנגד תובע 2 מכחיש זאת וטוען לרצף עבודה.
תובע 3 עבד אצל הנתבע מיום 15.2.06 ועד יום 31.5.08.
2. כבר בפתח הדברים חשוב להדגיש, כי המדובר בשלושה תובעים שהם מסגרים מקצוענים ומיומנים, כפי שטען הנתבע עצמו, שכן התובעים טוענים, כי במהלך כל תקופת עבודתם אצל הנתבע לא היה כל קשר בין הסכומים שצוינו בתלושי השכר אותם הנפיק הנתבע לתובעים, לבין הכספים ושכר העבודה שהנתבע שילם להם בפועל, כאשר תלושי השכר לא שיקפו את שכרם האמיתי של התובעים.
לפי תלושי השכר, הנתבע שילם לתובעים שכר שהוא במעט גבוה משכר מינימום, כאשר בבית הדין טען הנתבע, כי תובע 3, שהיה המסגר הראשי אצלו, השתכר בסך של 20 ש"ח לשעה (ראה עמ' 8 ש' 3 פרוטוקול מיום 17.2.10), כשיש לזכור, כי באותה עת שכר מינימום עמד על סך של 19.95 ש"ח לשעה.
3. בפועל הוכיחו התובעים, כי הנתבע שילם להם שכר עבודה העולה בהרבה מזה שהיה רשום בתלושים שהנפיק להם. אין זה הגיוני שמסגר מקצועי ומיומן יקבל שכר שהוא כמעט כמו שכר מינימום ומהעדים שהנתבע עצמו הביא לבית הדין, עלה כי זו היתה שיטת העבודה של הנתבע, לפיה הוא הנפיק לעובדיו תלושי שכר שהיו נמוכים בהרבה מהשכר ששולם לעובדיו בפועל והשכר תמיד שולם לעובדים במזומן או בשיקים של לקוחות.
4. בכתב תביעתם, עתרו התובעים לחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהם פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, נסיעות, דמי חגים והיתה מחלוקת לגבי שכר עבודה של תובע 3, אשר טוען כי הנתבע חייב לו שכר עבודה בגין עבודה שביצע בשוויץ.
5. הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד על סך של 282,439 ש"ח, במסגרתו טען, כי התובעים התפטרו ללא סיבה מוצדקת מבלי שנתנו לו הודעה מוקדמת ועל כן, גרמו לו נזקים כלכליים כבדים, כתוצאה מכך שהותירו אותו ללא עובדים מקצועיים, דבר שהביא לביטול הזמנות של לקוחות.
כך גם טען הנתבע, כי תובע 3 שכנע לקוחות של הנתבע לבצע להם עבודות פרטיות ע"י התובע עצמו, עת שעבד אצל הנתבע והוא ואחיו ביצעו עבודות פרטיות עבור לקוחות של הנתבע, מבית העסק של הנתבע בזמן שעבדו אצלו.
עוד טען הנתבע בתביעה שכנגד, כי תובעים 2 ו-3 התנהגו באופן מחפיר בסמוך למועד שנטשו אותו, כשהתנהגותם המחפירה גרמה לבעל הנכס לפנות את המסגריה של הנתבע מהנכס שהיה מושכר.
טענה נוספת בפי הנתבע היא, שתובע 1 לקח לו ציוד של חבילות במבוק ותובע 3 לקח לו עמודי מתכת ורשת ובטרם התפטרותם הפתאומית של תובעים 2 ו-3, הוא נתן להם הלוואה בסך של 20,000 ש"ח, ממנה נותר חוב בסך של 17,000 ש"ח.
שכרם האמיתי של התובעים
6. הוכח בצורה חד משמעית, כי אין כל קשר בין הסכומים שצוינו בתלושי השכר, אותם הנפיק הנתבע לתובעים, לבין שכר העבודה ששילם להם בפועל, אשר היה גבוה באופן ניכר מזה שרשום בתלוש.
7. כפי שצויין בפתח פסק הדין, הנתבע הדגיש במספר הזדמנויות, כי התובעים הם בעלי מקצוע,
"...מקצוענים ומיומנים בענף המסגרות" (ראה סעיף 8 לכתב התביעה שכנגד וכן סעיף 27 לתצהירו של הנתבע).
כלום ייתכן, כי בעלי מקצוע כה מיומנים, שהנתבע מגדיר אותם כ
"מקצוענים", יקבלו שכר שעולה במעט על שכר מינימום?
גירסתו של הנתבע, כי התובע 3 השתכר בשכר של 20 ש"ח לשעה, ויש לזכור שהמדובר במסגר הראשי של המסגריה, אינה מתקבלת על הדעת, שכן אותה עת שכר המינימום עמד על סך של 19.95 ש"ח לשעה (ראה דבריו של הנתבע מיום 17.2.10, עמ' 8 שור' 3 לפרוטוקול).
8. כפי שנראה בהמשך, התובעים גם הוכיחו, כי בתקופה בה עבדו יחדיו, הם הגיעו מדי יום ביחד לעבודה ברכבו הפרטי של תובע 3 וכך גם שבו לביתם, כשכל הנסיעות הלוך ושוב לעבודה היו על חשבונם. לו היה שמץ של אמת בגירסתו של הנתבע ושכרם השעתי של התובעים היה סך של 20 ש"ח, הרי שבפועל יוצא מכך, שבתוך שכר זה כלולות כל הזכויות הסוציאליות של התובעים, לרבות דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית וכד' ובעיקר גם נסיעות מדי יום, מכפר מנדא - מקום מגוריהם, לעבודה במפרץ חיפה וחזור. אין זה מתקבל על הדעת, שבשכר עבודה שעתי של 20 ש"ח, כלולות גם הנסיעות שהיו על חשבון התובעים ויתר זכויותיהם, כגון חופשה והבראה, שאחרת השכר נמוך בהרבה משכר מינימום.